יש רגעים שבהם נדמה לנו שהחיים פשוט עזבו אותנו. אנחנו קמים בבוקר, עובדים, מגדלים ילדים, מתפקדים ועושים את כל מה שצריך. אבל עמוק בפנים, משהו כבר אינו חי כפי שהיה. אנחנו מרגישים שאיבדנו את שמחת החיים. אבל אנחנו לא מאבדים את החיים, הם רק מצמצמים את המקום שיש להם בתוכנו.
החיים נשארים בתוכנו
כולנו נולדים עם כוחות חיים. עם היכולת להרגיש, לאהוב, ליצור, לשחק, לחלום ולנוע בעולם מתוך חיבור לעצמנו. כשאנחנו נפגעים, אנחנו בונים שריון שמגן עלינו ומאפשר לנו לשרוד. אנחנו לומדים שלהרגיש זה מסוכן, שלא תמיד בטוח לאהוב שכדאי להיזהר. לאט־לאט אנחנו מתחילים להצטמצם. מוותרים על חלקים מעצמנו כדי להרגיש בטוחים יותר.
אבל עם הזמן קורה משהו נוסף: השריון כבר לא רק מגן עלינו מהכאב, הוא גם מרחיק אותנו מהאהבה, מהשמחה, מתשוקה ומקרבה. כוחות החיים שלנו מצטמצמים, כי אין להם מספיק מקום.
כשהפחד מנהל את החיים
כשאנחנו עסוקים בניסיון להימנע מהכאב, אנחנו מתרחקים גם מהחיים. שחיקה נפשית אינה נובעת רק מעומס הדברים שאנחנו עושים, היא נובעת גם ממאמץ מתמשך להחזיק, להיות בשליטה, לא להרגיש. מנגנוני ההגנה שלנו הם לא אויב. הם נוצרו מסיבה טובה, לשמור עלינו. אבל לפעמים מה שהגן עלינו בעבר ממשיך לנהל אותנו גם כשהמציאות כבר השתנתה.
את ההבנה הזאת פגשתי קודם כל בחיים שלי. אחרי שהתגרשתי, בפעם הראשונה חייתי מתוך פחד. פחד שלא יהיה מספיק כסף, שלא אצליח לפרנס את הבנות שלי. פחד שלא אצליח להחזיק את החיים. ככל שהפחד גדל, כך השריון שלי התעבה. ככל שהשריון התעבה, כך הדחקתי את החיים ושכחתי את עצמי יותר.
בשלב מסוים הבנתי שאני לא צריכה לשאול: 'איך אני מפסיקה לפחד?' במקום זה, שאלתי את עצמי: 'ממה אני מפחדת כל כך?' איזה פחד יש בי שאני מוכנה לוותר על החיים שלי כדי לא לפגוש אותו? השאלה הזאת שינתה את הדרך שבה הסתכלתי על עצמי. הבנתי שהחיים לא נעלמו, הם מחכים לרגע שבו אוכל להניח את השריון ואסכים לראות את עצמי בעיניים טובות יותר. ברגע הזה, הם חזרו לתפוס את המקום שלהם בחזרה. כשהלב שלי התחיל להיפתח, למרות כל הכאב שהיה שם, משהו התחיל לנוע מחדש.
מקום לחיים
היום, בקליניקה, אני פוגשת אנשים אשר חווים את אותו תהליך. הם מגיעים אליי כשהם עייפים, שחוקים ומיואשים. לפעמים הם כבר לא מאמינים שמשהו יכול להיות אחרת. הם לא הפסיקו לחיות, אלא התחילו לחיות בעיקר כדי להימנע – להימנע מלהרגיש, להיפגע, לאכזב, לטעות.
החיים הם כוח טבעי. כשיש להם מקום, הם מתחילים לנוע, כשמשהו חוסם אותם, התנועה מצטמצמת. ריפוי רגשי אינו ניסיון למשוך את החיים בכוח, הוא יצירת התנאים שבהם החיים יכולים לשוב ולהופיע. בטיפול, אני לא מחפשת מה צריך לתקן באדם, אני מקשיבה לכאב, לפחד, למה שנאלץ להצטמצם כדי לשרוד. טיפול מבוסס גוף, מאפשר לנו לפגוש את השריון בלי להילחם בו. להבין איפה כואב פיזית ואיך הוא קשור לנפש, להבין על מה הוא שומר, להקשיב למה שהוא מבקש ולאפשר לגוף ללמוד שלא כל רגע הוא סכנה.
הפחד לא מפסיק להתקיים, הוא מפנה מקום לחיים שמחכים לפרוץ החוצה. והם מאפשרים לנו לחזור לחיות ולהרגיש, גם כשהפחד עוד קיים. זה אחד התהליכים העמוקים ביותר בחיבור בין הגוף לנפש. הוא לא הופך אותנו לאדם אחר, אלא משיב אותנו למקום שבו היינו לפני. מקום שבו אפשר להרגיש, לבחור ולחיות.
שאלה למחשבה
אם משהו בך מרגיש כבוי או שחוק, עייף
איפה בחיים שלך, כבר אין מספיק מקום לחיים?