אנחנו רגילים לחשוב שמריבה היא סימן שמשהו לא בסדר בקשר. אני לא חושבת כך.
שני אנשים שחיים ביחד ובקרבה אמיתית ייפגשו תמיד מקומות שבהם הם שונים: בצרכים, בקצב, בכסף, בילדים, בקרבה ובמרחב. המטרה אינה לא לריב. המטרה היא לא לאבד אחד את השנייה בתוך המריבה.
יש רגע שבו זה קורה. רגע שבו אנחנו מפסיקים לשמוע את האדם שמולנו ושומעים רק את הקול הפנימי שלנו:
"לא רואים אותי"; "אני לא חשוב"; "אי אפשר לסמוך עליו"; "אני לבד".
אחד תוקף, אחת מתגוננת, אחד נסגר, מישהו יוצא מהחדר. כל מילה מאיימת להפוך למלחמה.
המריבה כבר לא עוסקת במה שקרה עכשיו, אלא במה שאנחנו נושאים בתוכנו. זה קורה כי מערכת העצבים נכנסה לתמונה, וכשהיא מרגישה איום, היא לא עסוקה באהבה. היא עסוקה בהגנה.
מעל החגורה ומתחת לחגורה
בלהט הויכוח, קשה לעיתים לשים לב מתי עברנו מאי-הסכמה לפגיעות ומגננה. מתחת לחגורה הוא המקום שבו אני כבר לא אומרת: ״נפגעתי״, אלא "אתה כזה", "את תמיד", "אין עם מי לדבר". במקום לדבר על הכאב שלנו, אנחנו מטיחים את האשמה בצד השני ומכוונים למקום שכואב. בשלב הזה, אנחנו כבר לא מחפשים קשר, אנחנו מנסים לנצח.
זהו הרגע שבו צריך לעצור. להזכיר לעצמנו שאפשר לכעוס מאוד ועדיין לאהוב את האדם/האישה שמולנו. להזכיר לעצמנו שקשר זוגי לא אומר להסכים על הכל והמטרה של תקשורת זוגית, היא לעזור לנו לדבר גם על מה שכואב, בלי להפוך את הכאב לנשק.
לפעמים הדבר הכי אוהב שאפשר לעשות הוא לעצור
אנחנו חושבים שעצירה היא ויתור. אבל במצב הזה, היא בדיוק ההפך. כשאני מוצפת, אני כבר לא באמת פנויה להקשיב. אני יכולה להמשיך לדבר, אבל האם אני עדיין בקשר? אחד הדברים החשובים הוא לזהות את הרגע שבו הגוף כבר לא מסוגל להישאר בשיחה, הרגש שבו אני מוצפת מדי.
זה הרגע שבו הצעד הנכון יהיה לעצור. לומר: ״אני מוצפת עכשיו. אני לא רוצה לפגוע בך. אני צריכה זמן ואחזור״. עצירה כזאת היא חלק מהיכולת ליצור ויסות רגשי בזוגיות. לא להיעלם. לא להעניש בשתיקה. לא לברוח מהקשר. לתת למערכת זמן להירגע ולחזור למקום שבו היא יכולה שוב לראות את האדם שאנחנו אוהבים, להיות בקשב לשיחה.
האם מריבות צריכות להיפתר?
זה אולי אחד הדברים שהכי מרגיעים לדעת. פרופ' ג'ון גוטמן, מהמובילים בתחום הזוגיות בימינו, טוען שקונפליקטים מתמשכים, הם חלק מזוגיות. זה לא מעיד על קשר לא מיטיב, אלא על העובדה ששני אנשים שונים, נשארים שני אנשים שונים גם בזוגיות. אחד צריך סדר והשניה חופש. אחת רוצה לדבר עכשיו והשני צריך זמן. אחת זקוקה להרבה קרבה, והשני זקוק גם למרחב. יתכן שההבדלים הללו לא "יפתרו" לעולם. אבל הם לא מעידים שאנחנו לא יכולים להיות בזוגיות טובה ומכבדת.
המטרה אינה למצוא מי צודק, אלא להבין: מה חשוב לך כאן? ומה חשוב לי? היכולת להחזיק שונות היא חלק מבניית קשר זוגי בריא. במקום לבטל את האחר ולצפות שיהיה כמוני, להכיר בצרכים השונים של כל אחת ואחד מבני הזוג.
לדבר על עצמי במקום לנתח אותך
איך עושים את זה בפועל? בזמן מריבה וסערת רגשות קשה לנו לשים לב, נסו בפעם הבאה להחליף את המילים:
במקום: ״אתה אף פעם לא מקשיב״ – "אני מרגישה לבד עכשיו"
במקום: ״את לא מתחשבת בי״ – "אני צריך להרגיש שאני חשוב לך"
במקום: "אתה משגע אותי" – "אני צריכה עכשיו זמן"
במקום להאשים ולשפוט, לשתף בהרגשה' בכאב שאנחנו חשים. בצורך שלנו מבן/ת הזוג. כשאנחנו מדברים על מה שקורה בתוכנו, במקום להסביר לאדם שמולנו מי הוא, נפתחת אפשרות ליותר קרבה ואינטימיות, גם כשאנחנו עדיין לא מסכימים.
ומה קורה אחרי המריבה?
בעיניי, כאן נמצא המבחן האמיתי של קשר. לא אם רבנו, אלא כיצד אנחנו מצליחים לחזור. לפעמים דרוש לנו זמן, יום ואפילו יומיים עד שמערכת העצבים נרגעת. אם ידענו לומר זאת במהלך הריב, גם בן הזוג שלנו ידע שדרוש לנו זמן. ואז אפשר לחזור שוב. לפעמים דרך שיחה, לפעמים דרך התנצלות, לפעמים דרך מגע. יש רגע יפה שבו המערכת שוב נרגעת ומפסיקה לגונן והעיניים שוב רואות את האדם שאנחנו אוהבים באמת.
החזרה אינה מוחקת את מה שקרה, היא לא צריכה. היא מאפשרת לדבר עליו ממקום אחר. מקום שבו כל אחד יכול לקחת אחריות על החלק שלו, להכיר בכאב שנוצר ולנסות לתקן. היכולת לחזור לאחר מריבה יכולה לבנות שכבה חדשה של ביטחון בקשר שתאפשר להפוך את הריב הבא ליותר מכיל ופחות עוצמתי.
קשר טוב הוא לא קשר שאין בו מריבות
קשר טוב הוא לא קשר שאין בו מריבות, אלא קשר שבו גם כשרבים, עדיין אנחנו שומרים על הכבוד האחד של השניה, עדיין זוכרים שמדובר באדם שאני אוהבת, באישה שאני אוהב. לריב נכון, זו אחת המיומנויות העמוקות ביותר של אינטימיות זוגית. גם כשאנחנו נפגעים, לדעת איך לא להרוס ולמצוא מחדש את הדרך אחד אל השניה ואפילו לצאת ממנו קרובים יותר.
שאלה למחשבה
בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם בתוך מריבה, האם תוכלו לעצור לרגע ולשאול:
אני עדיין מדבר עם האדם שאני אוהב, או שכבר התחלתי להילחם באויב שהגוף שלי יצר?