הרבה לפני שבחרתי להיות מטפלת, הייתי צריכה למצוא דרך חזרה אל עצמי.
כשהייתי בת חמישה חודשים, דוד שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים. הייתי על הידיים של סבתא שלי ברגע שהדלת נפתחה והגיעה הבשורה. אני לא זוכרת מילים מאותו רגע, אבל הצעקה שקרעה את החדר נכנסה לי ישר לתוך העצמות. תינוקת קטנה שלא מסוגלת להבין או להחזיק כאב כזה ענק.
בלי לדעת, הגוף שלי פשוט סגר את הדלת.
בחרתי בחיים
מאחר שככה גדלתי, הייתי בטוחה שככה מרגישים החיים. מבחוץ הכול נראה בסדר, תפקדתי, עשיתי מה שצריך, אבל מבפנים הרגשתי כמו רוח רפאים. בדידות שקטה כזו, זרות, תחושה שאני ליד החיים ולא באמת בתוכם, וששום מקום לא מרגיש כמו בית.
ההתעוררות הגיעה כשהפכתי לאמא. להחזיק את הילדים שלי פתח בתוכי סדק שלא יכולתי לסגור יותר. פתאום הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להעמיד פנים, לא יכולה להמשיך לחיות חצי כבולה. הבחירה לפרק את הנישואין ולצאת לדרך חדשה שברה לי את הלב, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבחרתי בחיים.
למדתי להקשיב לגוף
במשך שנים חשבתי שמשהו בי מקולקל. לקח לי זמן להבין שהשקט והריחוק שחייתי בהם לא היו תקלה, הם היו הדרך של הגוף שלי לשמור עליי שלא אשבר. הבעיה הייתה שהחומה הזו, ששמרה עליי מכאב, חסמה גם כל סיכוי להרגיש אהבה, שמחה אמיתית או קרבה לאנשים.
השינוי התחיל רק כשהפסקתי להילחם בעצמי ולנסות לתקן את מה שכואב. התחלתי פשוט להקשיב לגוף: לשבת בשקט, לנשום, לזוז, לבכות, לרקוד. לאט לאט, כשהגוף הרגיש שהוא כבר לא צריך להישאר על המשמר, השריון התחיל להתרכך.
ושם, מתחת לכל הפחד והשנים הסגורות, גיליתי משהו מדהים: כוחות החיים שלי, היכולת לשמוח ולאהוב, לא מתו. הם פשוט חיכו בסבלנות שיהיה לי בטוח לחזור.
חזרתי הביתה
את המסע הזה אני מביאה איתי לחדר הטיפולים. כשאנשים מגיעים אליי עייפים, דרוכים או מנותקים מעצמם, אני לא מנסה לחפש מה לא בסדר אצלם. אני מכירה את הדרך הזו מבפנים. אני יודעת איך זה מרגיש כשהדלת נסגרת, ואני יודעת שאפשר, צעד אחרי צעד וברכות גדולה, לפתוח אותה שוב, ולחזור הביתה.